הכותרת נשמעת כמעט בלתי נתפסת: אדם חולץ מרכב שהוצף, שרד סכנת חיים — ולאחר מכן פתח בהליך משפטי נגד מי שהצילו אותו. קל להגיב מיד בכעס או בחוסר אמון, אבל הסיפור של רוי אורטיז מורכב יותר מהניסוח הפרובוקטיבי שניתן לו. הוא עוסק לא רק בהכרת תודה, אלא גם בשאלות של רשלנות, נזק ואחריות מקצועית בתנאים קיצוניים.
אורטיז, תושב ברומפילד שבקולורדו, נקלע לשיטפון קשה כאשר רכבו התמלא מים. צוותי החירום, ובהם צוללני הצלה, פעלו כדי להגיע אליו ולחלצו. עצם העובדה שיצא בחיים מעידה על חשיבות הפעולה שלהם, אך לפי הטענות שפורסמו לאחר האירוע, הוא סבר כי משך החילוץ ואופן הטיפול בו גרמו לו נזק נוסף.
מדוע אדם תובע את מי שהצילו אותו
הטענה של אורטיז לא הייתה שהחילוץ היה מיותר או שאין לו על מה להודות. להפך: הוא הביע הערכה כלפי אנשי ההצלה שהוציאו אותו מהרכב. עורך דינו הציג את המהלך המשפטי כניסיון לשמור על זכויותיו ולברר אם היה אפשר לפעול אחרת במהלך האירוע.
כאן חשוב להבחין בין הגשת תביעה לבין הוכחת רשלנות. כתב תביעה מציג את גרסתו של התובע; הוא אינו קביעה של בית משפט ואינו מוכיח שאנשי הצוות התרשלו. באותה מידה, העובדה שהחילוץ הסתיים בהצלת חיים אינה שוללת מראש את האפשרות לבדוק אם נפלו טעויות בדרך. שתי השאלות שונות זו מזו.
איך בוחנים אחריות במהלך חילוץ
פעולת חילוץ בשיטפון אינה דומה לשירות המתבצע בתנאים רגילים. הראות עלולה להיות מוגבלת, זרמי המים משתנים במהירות, הגישה לרכב מסוכנת ולעיתים גם המצילים עצמם נמצאים בסכנת חיים. לכן אי אפשר לשפוט את האירוע רק לפי משך הזמן שחלף או לפי התוצאה הרפואית.
בירור רציני של מקרה כזה דורש בדרך כלל התייחסות לכמה נקודות מרכזיות:
- איזה מידע היה בידי הכוחות בזמן אמת, ולא בדיעבד.
- האם ניתן היה להגיע לרכב מוקדם יותר בלי לסכן אנשים נוספים.
- אילו פעולות בוצעו במהלך החילוץ ומה היו החלופות המעשיות.
- האם קיים קשר מוכח בין אופן החילוץ לבין הנזק הנטען.
- אילו כללי אחריות או הגנות משפטיות חלים על צוותי חירום באותה סמכות שיפוט.
את התשובות אי אפשר להסיק מכותרת חדשותית. הן תלויות בתיעוד המבצעי, בעדויות, במצב בשטח ולעיתים גם בחוות דעת מקצועיות ורפואיות.
תגובת שירותי הכבאות וההצלה
שרה פאריס, מטעם שירותי הכבאות וההצלה נורת’ מטרו, הגיבה באמפתיה לחוויה שעבר אורטיז. לדבריה, אנשי השירות הכירו בכך שמדובר באירוע טראומטי והיו אסירי תודה על שהצליחו להציל את חייו. לצד זאת, הם הביעו גאווה בעבודת צוות החילוץ.
התגובה הזו אינה מכריעה את המחלוקת המשפטית, אך היא מדגישה נקודה חשובה: אפשר להכיר בטראומה של הניצול ובו בזמן להעריך את אנשי המקצוע שפעלו בתנאים מסוכנים. אין הכרח לבחור מיד צד אחד ולהפוך את הצד האחר לנבל.
לא כל מחלוקת משפטית היא סיפור על כפיות טובה
הנטייה הטבעית היא לראות בתביעה עלבון כלפי המצילים. אלא שהכרת תודה אינה ויתור אוטומטי על הזכות לבקש בדיקה, בדיוק כפי שנזק שנגרם במהלך אירוע חירום אינו הוכחה לכך שמישהו התרשל. ייתכן שהכוחות פעלו באופן הסביר ביותר בנסיבות הקשות, וייתכן שיש מקום לבחון החלטה מסוימת. בלי מלוא הראיות, שתי האפשרויות נשארות פתוחות.
הדרך האחראית לקרוא את הסיפור היא להפריד בין שלושה מישורים: ההערכה האנושית למי שהציל חיים, הבדיקה המקצועית של פעולות החילוץ והאחריות המשפטית, אם קיימת. ההפרדה הזאת מגינה גם על נפגעים שמבקשים לברר טענה ממשית וגם על צוותי הצלה שעלולים להיות מואשמים רק מפני שהתוצאה לא הייתה מושלמת. את האיזון ביניהם צריך לקבוע על בסיס עובדות ודין, לא על בסיס הכותרת המרעישה ביותר.
